פסק-דין בתיק ת"א 1557-07

לפניי תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: " חוק הפיצויים"), בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים מיום 21.12.05.

המחלוקות בין הצדדים הינן בשלושה מישורים:

1.         החבות: התובע טוען שהוא נפגע בתאונת "פגע וברח" על ידי הנתבעת 1 והנתבעות טוענות כי לא הנתבעת 1 היא זו אשר פגעה בתובע.

2.         הנכות הרפואית: התובע טוען, כי נכותו היא בשיעור 28%, באשר נכותו בברכיים, נובעת אף היא מן התאונה. הנתבעת טוענת שיש לפסול את חוות דעתו של המומחה באשר הוא אינו מומחה בתחום האורטופדיה, ולחילופין, למנות מומחה נוסף בתחום האורטופדיה, לחילופי חילופין לקבוע שנכותו של התובע בגין התאונה היא בשיעור 10% ולחילופי חילופי חילופין, יש לקבוע שהנכות הרפואית היא בשיעור של 20% והתפקודית 10%.

3.         הנזק שנגרם לתובע בשל התאונה.

התאונה - שאלת החבות

בתצהירו מיום 13.5.08, מוסר התובע כי ביום התאונה, בשעה: 19:00 ובסמוך לכך, הוא יצא עם כלבתו מביתו שברח' האיילה באשקלון. הוא חצה את הכביש ברח' האיילה לכיוון המדשאה ממול ורגע לפני שסיים לחצות את הכביש, הגיע רכב מפנייה סיבובית ופגע בקרסול רגלו השמאלית. כתוצאה מן הפגיעה, כך מצהיר התובע, הוא נפל על שפת המדרכה, ותוך כדי נפילה הוא צעק לעבר נהג הרכב הפוגע, שכבר הספיק לחלוף ולהמשיך בנסיעה. כאשר הבין התובע שהרכב לא מתכוון לעצור, הוא צילם בעיניו את מספר הרישוי של הרכב: 81-110-19, מסוג פיאט ו"תקתק" אותו למכשיר הטלפון הסלולארי.

עוד מוסר התובע בתצהיר הנסיבות האמור, כי ממש סמוך לכך, עצר לידו רכב מסוג מאזדה, אשר נהגו היה עד לתאונה, ואמר לו דברים כגון "מה, הוא מטומטם, הוא לא ראה שהוא פגע בך" והציע לקחת את התובע ברכבו ולדלוק אחרי הרכב הפוגע. התובע והנהג ברכב המאזדה הצליחו לעקוב אחרי הרכב הפוגע, עד לכיכר שבצומת רחוב העבודה - דוד רמז, אך לאחר מכן השתלבו כלי רכב אחרים דרך הכיכר, הרכב הפוגע נסע לכיוון השוק ושם כבר לא יכלו לעקוב אחריו. כן מצהיר התובע, כי במהלך המרדף, הוא התקשר למשטרה ודיווח על כך שרכב פגע בו וברח. התובע מסר את מספר הרכב למשטרה וציין את מקום האירוע ואמר שהוא במרדף אחרי הרכב. המשטרה מסרה לתובע שהם ישלחו ניידת לאתר את הרכב. התובע עוד מוסר שהוא הודיע לאשתו על האירוע, ביקש ממנה שתיקח את הכלבה שנותרה משוחררת, שנהג המאזדה הוריד אותו ליד השוק וסירב בכל תוקף למסור את פרטיו. התובע מצהיר שהוא לקח אוטובוס חזרה לביתו ומשם אשתו לקחה אותו לבית החולים. בהיותו בבית החולים התקשרו אליו מהמשטרה ואמרו לו ששולחים חוקר לגבות עדות, אך בפועל חוקר לא הגיע. למחרת, התובע התייצב במשטרה ומסר עדות על האירוע ושם נמסר לו, שנהגת הרכב אותרה וכי היא אישרה שעברה במקום האירוע, אך הכחישה שהיא פגעה בתובע.

התובע הגיש את המוצג ת/1, הוא ההודעה במשטרה על תאונת הדרכים. באותה ההודעה מתאר התובע באופן תמציתי את נסיבות התאונה ומוסר שהמדובר הוא ברכב מסוג פיאט פונטו הנושא מספר רישוי כרשום לעיל. התובע מסר שהגלגל האחורי של הרכב פגע בקרסולו.

לא הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבעת 1 ובהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 29.1.09, הודעת הנתבעת 1 במשטרה תהווה תצהיר הנתבעות בשאלת החבות. על-פי ההודעה במשטרה, בתאריך ובשעות התאונה, נהגה הנתבעת 1 ברכב שמספר הרישוי שלו כאמור לעיל, באשקלון, ברח' אלי כהן ל"ממתקי אלי", הייתה שם כחצי שעה ומשם נסעה שוב ברח' אלי כהן לכיוון שאינו ברור (אולי כתוב "המשטרה"), פנתה שמאלה לרח' ההסתדרות ומשם נסעה לביתה.

התובע טוען כי הוא זיהה שהמדובר הוא בנהגת ממן נקבה, והגם והוא נקט בחלק מתצהירו בלשון זכר (נהג), הרי בסוף התצהיר הוא ציין שהמדובר הוא בנהגת וכך הוא גם מסר בהודעתו במשטרה (ת/1). עוד נטען, שתוך כדי המרדף של התובע עם נהג המאזדה אחרי התובעת, הוא הודיע למשטרה על כך ומיד לאחר מכן, 6 שוטרים הגיעו למענה של הנתבעת 1, בעת שהיא החנתה את רכבה ליד הבית. נטען, שהנתבעת 1 מודה שהיא נהגה ברכב האמור באשקלון ביום ובשעה של התאונה, אך לנתבעת זו אינטרס מובהק שלא להודות בתאונה בשל היותה של זו תאונת "פגע וברח".

התובע טוען כנגד אמינותה של הנתבעת, אשר הרבתה להשיב, בחקירתה הנגדית, כי היא אינה זוכרת פרטים שונים, למרות שהגיוני היה שהיא תזכור אותם וכן הוא מציין שקיימות סתירות בעדותה של הנתבעת 1.

אשר למסלול נסיעתה של הנתבעת 1, טוען התובע, כי מסלול נסיעה זה מביתה לחנות "ממתקי אלי", בהחלט יכול לעבור ברח' האיילה, הרחוב שבו נפגע התובע.

אשר לאפשרות שהעלתה הנתבעת, כי התובע עשה טעות ברישום מספר הרכב, הרי העובדה שיש התאמה בין סוג הרכב למספר, העובדה שהנהג היה ממן נקבה, שהנסיעה הייתה באשקלון, באותו יום ובאותה השעה, מוכיחים כי הנתבעת היא זו שפגעה בתובע.

מנגד, טוענות הנתבעות, לעניין נסיבות התאונה, כי הן אינן מטילות ספק בכך שהתובע סבור שהרכב שפגע בו, מספר הרישוי שלו הוא כאמור לעיל, וכי הוא מסוג פיאט אונו. למעשה, הנתבעות אינן חולקות על כך שהתובע נפגע מרכב בתאונת פגע וברח, אך הן טוענות שלא רכבה של הנתבעת 1 הוא שפגע בתובע. לטענתן, אדם סביר לא יכול היה לרשום את מספר הרישוי, או לזכור אותו, בנסיבות אותן תאר התובע. נטען, שהתובע העיד כי רשם את המספר בעת הנפילה מיד לאחר הפגיעה של הרכב ולא במועד מאוחר יותר, למשל, בזמן המרדף.

מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי עיון במפות שהוגשו, מעלה שמסלול נסיעתה של הנתבעת 1 מביתה לממתקי אלי ובחזרה, אינו עובר ברח' האיילה. המסלול ההגיוני הוא כפי שהעידה עליו הנתבעת 1, אשר כלל לא צריכה הייתה לעבור ברח' האיילה כדי להגיע לחנות ממתקי אלי.

הנתבעות טוענות שקיימות סתירות ותמיהות בעדות התובע, כאשר בהתחלה הוא אישר שרק לאחר שהוא התרומם הוא ראה את מספר הרכב, ובהמשך הוא אמר שהוא ראה את מספר הרכב בעת הנפילה, שכן הוא הסיט את הראש והבין שהרכב לא עוצר. באותה עת עצר לידו רכב המאזדה, כאשר בהתחלה אומר התובע שהוא לא שם לב לדברי הנהג, כי היה מרוכז בניסיון לזכור את מספר הרכב, אך בהמשך הוא אומר ששמע את הנהג צועק לו שיעלה אל המאזדה והם יבצעו מרדף. לא יכול להיות, כך נטען, שלאחר שהבין שהרכב לא עוצר, הוא פתח את כיס חולצתו הימני, הוציא את הטלפון ורשם את מספר הרכב וכי לאחר מכן הוא עלה על רכב המאזדה והם החלו במרדף. נטען, שלא יכול להיות שכאשר אדם נופל אחרי שהוא נפגע, הוא יצליח לסובב את הראש ולראות בשעת לילה את מספר הרכב. נטען, שלא יתכן שהתובע גם יתרומם מיד לאחר הנפילה, גם יצליח לראות את המספר, גם יצליח להבין שהרכב לא עוצר וגם יבחין ברכב המאזדה שעוצר לידו וגם ישמע את צעקות הנהג - אלו יותר מדי דברים אשר קורים בבת אחת והדבר לא יתכן, כך טוענות הנתבעות. הסיכויים שהמספר שרשם התובע יהיה נכון הם קטנים. עוד נטען, שחל בלבול "בין נהג לנהגת" וכן התובע לא זכר את צבע המכונית.

הנתבעת מפנה לתעודת עובד הציבור, לפיה, קיימים שישה כלי רכב מסוג פיאט אונו, אשר מספרי הרישוי שלהם דומים למספר הרישוי של רכבה של הנתבעת 1 ומדגישה שהתובע לא זכר את צבע הרכב.

מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי המשטרה החליטה שלא להגיש כתב אישום כנגד הנתבעת 1 וכי השוטרים בדקו את הרכב ולא מצאו פגיעה או פגימה ברכב.